על VPN

כולנו נתקלנו בפרסומות ואינסוף חסויות לשירותי VPN מכל מיני סיבות- אבטחה, פרטיות או סתם בשביל לצפות בנטפליקס אמריקה. אבל איך בדיוק VPN עובד?

בעבר, VPN (או Virtual Private Network – רשת פרטית וירטואלית) היה בשימוש בעיקר בקרב עסקים, בדגש על חברות גדולות, בכדי לאפשר לעובדים לגשת לרשת המאובטחת במשרד מהבית באמצעות חיבור מאובטח. בשביל להבין למה היה צורך ב-VPN, כדאי להבין איך אנחנו מתחברים לאינטרנט.

נניח שאנחנו רוצים להיכנס ליוטיוב מהמחשב, פלאפון או כל ציוד קצה אחר. קודם כל המידע נשלח מהמחשב שלנו לראוטר/מודם. לראוטר/מודם יש כתובת IP שמהווה מזהה, מעיין תעודת זהות. משם הבקשה עוברת לספקית האינטרנט שלנו, לאחת מחוות השרתים שלה, סביר להניח שבפתח תקווה או בתל אביב.

משם המידע יוצא דרך כבל תת ימי לאיטליה, ומשם מדלג ברשת ענק של “כבישים” בדמות סיבים אופטיים על אדמת אירופה משרת לשרת עד שמגיע לשרת המיועד של גוגל. הבקשה מגיעה ליוטיוב, הוא בתגובה שולח את התגובה ומחזיר אותה כל הדרך חזרה.

אז איפה הבעיה? קודם כל, בכל נקודה בדרך המידע שלנו חשוף ללא מעט עיניים. מידע שעובר באופן לא מוצפן יהיה נגיש לכל בעל גישה לנקודות האלו. זו הסיבה שלהשתמש באינטרנט ציבורי, בין אם בבית החולים או בבית הקפה, כדי להתחבר לבנק הוא לא צעד מומלץ. כל אדם עם קצת ידע טכני יוכל לקרוא את כל המידע שעובר ברשת- כל הודעה, כל סיסמה. אבל גם אם המידע מוצפן, המידע שלנו נגיש להרבה גורמים אחרים. הספקית והרבה מהנקודות בדרך יכולות לראות לאן אנחנו רוצים לגשת ולקבל את היסטורית הגלישה שלנו ומידע שאולי היינו מעדיפים לשמור לעצמנו. גם האתר יוכל לראות מי אנחנו. כל הגורמים כמעט בוודאות שומרים לוגים מפורטים עם המידע שלנו.

וכאן נכנס ה-VPN לתמונה. בכדי לייצר חיבור המאובטח ה-VPN יצר מעיין תעלה (Tunnel Protocol) שמהווה מעטפת מאובטחת לחיבור. ברגע שמזוהה חדירה כלשהי לתעלה, ה-VPN מנתק באופן מיידי את החיבור ומחבר את הלקוח באמצעות נתיב אחר. כלומר אם באיזשהו שלב בסדרת הדילוגים אחד השרתים שנחתנו עליהם “חשוף”, ה-VPN יעבור לנתיב אחר. במקום לעבור מבארי איטליה לציריך ומשם לפרנקפורט, ה-VPN אולי יזהה שהחיבור דרך ציריך חשוף, ינתק אותנו ויחבר מחדש בנתיב שעובר מבארי לרומא, משם לבאזל ולבסוף יגיע לפרנקפורט.

בתוך התעלה הזו עובר המידע כשהוא מוצפן. כך גם אם למישהו יש גישה לתחנה כלשהי בדרך, הוא לא יוכל לקרוא את המידע ששלחנו- לא ברשת פרטית ולא ברשת ציבורית.

ואם כל זה לא מספיק, המידע עובר בתחנת ביניים- שרת ה-VPN. כשאנחנו מחוברים ל-VPN אנחנו שולחים את הבקשה מוצפנת לשרת ה-VPN. השרת מפענח את הבקשה ומביא לנו אותה. הוא מהווה מעיין מידל מן- במקום לשלוח הודעה ליוטיוב באופן ישיר, אנחנו שולחים הודעה ל-VPN ואז הוא שולח את ההודעה ליוטיוב ובכך מסתיר את הזהות שלנו מיוטיוב, שמבחינתו מי ששלח לו הודעה זה שרת ה-VPN, לא אנחנו. בזכות ההצפנה גם כל הנקודות בדרך לשרת ה-VPN לא יודעות מה ביקשנו, כי המידע מוצפן. הן רק יודעות ששלחנו בקשה כלשהי לשרת כלשהו.

זו גם הסיבה ש-VPN מאפשר לנו לצפות בנטפליקס במדינות זרות- אם נניח שאנחנו מחוברים לשרת VPN בניו יורק וגולשים בנטפליקס, מבחינת נטפליקס התקבלה בקשה ממחשב מתל אביב אלא מקבל בקשה ממחשב בניו יורק ולכן הוא יציג לו תוכן שמתאים לתיוג הגיאוגרפי של ניו יורק. כך גם לגבי כל חסימת תוכן על בסיס גיאוגרפי אחר- בין אם ב-BBC או ביוטיוב.

גם כשמדובר בצנזורה במדינות כמו סין או איראן ה-VPN פותר את הבעיה בדרך דומה- במקום לגשת לשרת ויקיפדיה, ניגשים לשרת ה-VPN. המדינה לא יכולה לראות מה שלחתי ל-VPN ולכן הבקשה עוברת, משם ה-VPN מבקש בעצמו מויקיפדיה את האתר ושולח לנו אותו בחזרה מוצפן. ככה ניגשנו לויקיפדיה בלי שהאח הגדול ידע- מבחינתו ביקשנו משהו משרת כלשהו ולכן זה בסדר.

אז מה הקאטץ’? יש כמה. דבר ראשון, חולשה די בולטת היא שרת ה-VPN עצמו. הוא יודע מי שלח את הבקשה והוא יודע מה היא (הרי הוא הוריד את ההצפנה כדי לקרוא). אנחנו למעשה צריכים לסמוך על חברות ה-VPN שהן מוחקות את הלוגים שלהן.

בעיה נוספת היא המהירות- ההצפנה והנקודה הנוספת, במיוחד אם היא רחוקה, יכולה להאט דרסטית את הגלישה. במקרה שאנחנו מתחברים מישראל דרך ארהב לאתר אירופאי לדוגמה, אנחנו נתחבר מהבית, לספקית, לאיטליה, לפרנקפורט, משם לונדון/אמסטרדם, לניו יורק, לשרת ה-VPN, שאחר כך ישלח את הבקשה לניו יורק, לונדון, נקודה כלשהי באירופה, חזרה ללונדון, ניו יורק, שרת VPN ושוב לניו יורק, לונדון, פרנקפורט, איטליה, ישראל, אלינו. אם אנחנו ניגשים לשרת אמריקאי אנחנו חוסכים 2 כיוונים לאירופה, אבל עדיין מדובר בדרך שחוצה יבשות ואוקיינוס ואנחנו נחווה ניחות (גם אם לא אחד שיורגש יותר מדי).

עם זאת כדאי לציין שבשעות עומס לפעמים דווקא ה-VPN יכול להיות יותר מהיר, בגלל שהוא עובר ב"סמטאות" אינטרנט מאובטחות יותר ולכן ניגש לשרת בדרך פחות עמוסה, בניגוד לרוב האנשים שיעברו דרך כביש סואן.